אבא היקר שלנו - זוכרים שנתיים

אבא היקר שלנו ז"ל 5.1.2018

לא מאמינים . . . הנה כולנו כאן עומדים מעל קברך בוכים על לכתך ומבכים את אובדנך !

הזמן בהחלט לא מרפא את הפצעים החותכים את נפשותינו , וחודרים את נשמותינו . זאת אנו בהחלט יודעים להגיד בחלוף שנתיים ימים ויותר מהנקודה בה נפרדנו ממך לשלום או בעצם שכבר היינו מודעים שזה הסוף ואין יותר מה לעשות. זאת אנו כבר יכולים בפה מלא להעיד על כך- "הזמן כמו מיקרוסקופ רגיש ,חידד את הראיה . . . " ובעצם מחדד את התהום הנפער בנו ומסתת מכתש גדול ועמוק שרק הולך ומתרחב עם הזמן החולף לו ביעף .

הימים אומנם עוברים , אך הכאב לא מרפה ונמצא עמוק בפנים... לוקח הוא אותנו אל מחוזות ילדותינו בהם היה לנו הכול, פשוט הכול ולא היינו צריכים כלום יותר , אלא רק בריאות .הרגשנו פשוט שבורכנו . . . - אז בימים של פעם , הימים היפים של הפשטות הכל כך נעימה ומחממת , מלטפת ומחבקת ,ימים שחום ואהבה הולכים ביחד ותו לא ,ללא כל "ערך מוסף" ,שתכלס לא היה צריך אותו ולא צריך אותו . וזה התחיל עוד מכם . . . עוד משאתם הייתם ילדים בשנות הארבעים והחמישים .

בימים של עכשיו ,כשהכול מחובר או מרושת לטכנולוגיה מותאמת ,באמת אפשר לשאול בפליאה מגוחכת באיזשהו אופן . . . איך נולדתם , איך בכלל שרדתם . . . בלי סקירת מערכות , בלי אולטרסאונד , בניגוד וסתירה לכל הכללים המקובלים כיום , אז זה בכלל נס מה שקרה לכם , אבל מה שעלינו להבין ולקוח טוב טוב את העיניים , שזה לא נס , כי היה מדובר בדורות שלמים בהיסטוריה ששרדו ללא כל "פלאי הטכנולוגיה" , ופשוט יש להודות ,חיו/חייתם/חיינו חיים יותר טובים חיים יותר פשוטים. . . שתינו מהברז (לא מינרליים) , שתינו כוס גזוז, אכלנו פרוסות עבות של לחם לבן מרוחות במרגרינה וריבה. את החיתולים מבד הרתחתם או בסיר על האש או כיבסתם ותליתם, לא היו מגבונים חד פעמיים, על האופנים רכבנו בלי קסדה ובלי מגנים, הברקסים לא תמיד עבדו אז עצרנו עם הרגליים ושיווי המשקל , וכשנפלנו קבלנו "שפשופים" שמהר מאוד מתאחים ונעלמים כלא היו והבלוטות באם המכות היו יותר כואבות וקשות , אך עם קרח , היו להן יורדות . אז אומנם התהלכנו יום-יומיים עם "קרניים" אבל זה בהחלט חלק מהחוויה .שיחקנו בחוץ קלאס, גוגואים, אחת-שתיים-שלוש דג מלוח , "השלך את הסכין" (שהייתה אמורה להינעץ באדמה או בעץ ).עם אין סוף צחוקים והמצאות, טיפסנו על עצים . וכן, נפלנו, נחבלנו , אבל מעולם לא פרנסנו עורכי דין בתביעות משפטיות והתעסקנו בשטויות , אלא אהבנו פשוט אהבנו לשחק עם חברים וליצור קשרים חבריים אמיצים פנים מול פנים תוך כדי "הרגשת החומר" בכל המובנים .

בכל מזג אויר הלכנו לבית הספר בלי תירוץ , אתה מידי פעם הסעת אותנו כי פשוט רצית לפנק אותנו פה ושם,כשהתאפשר ). על הגב ילקוט כבד מלא בספרים ומחברות , כי לא היה קיים אז "תיק על גלגלים". גם הנעלים היו מגושמות ,לא גמישות ולא מותאמות לכף הרגל, אלא למידה שלהן בלבד , ולכן קצב החלפתן היה גבוה .גם האופנה דה אז הייתה "קטסטרופלית" ומצחיקה במונחי ותכתיבי האופנה של היום , אך יש חלקים ממנה שנהפכים שוב לרלבנטיים .

אבל את הריח והאווירה המיוחדת שלפני כניסת שבת , שמלווה במנוחה טובה שמשפיעה על הרוגע והשלווה , ואת הציפייה לארוחת הערב המשותפת של יום שישי עם המטעמים והאוכל של אימא קשה לשכוח. בשבילנו זה היה :"זמן קודש" של משפחתנו בלבד .זוכרים אנו את הקריאה שלך ושל אימא שהאוכל מוכן ולבוא לשולחן , ולאחר האוכל , איך אפשר בלי הקפה והעוגה ותוך כדי הדיבור הנעים והמלטף שלכם שעטף אותנו באהבה ובחום אינסופיים והציף אותנו בהמון ביטחון בעצמנו ובכם כהורינו.

ולאחר מכן (לא מיד. . . מה יש לאן אנו ממהרים , כמו בימים אלו שכל מה שיוצא שאנו רודפים לאחר הזנב שלנו . . . אלא לוקחים את הזמן ועוד נהנים כמה שאפשר ממה שיש ועכשיו ) הציפייה להיפגש עם חברינו , כשאנו יודעים שמחר שבת ואפשר להתעורר מאוחר .אז היו חברים של ממש, חברים שאפשר לשחק איתם ב׳ח'בורות׳, חבורת סוד מוחלט בהחלט, עם מתח ,הרפתקאות ,חבורות שקשורות לקבוצת ספורט כזאת או אחרת או לגבי כל נושא אחר העולה על הדעת . . ושאר פעילויות חברתיות שהיינו "בונים" לנו עם חוש הדמיון שהיה מפותח "ורעב" להמצאות שונות שאפשר היה פשוט לבוא לקבוע ולתאם מראש. קוראים בשמם ממרפסת למרפסת , דופקים בדלת שלרוב כבר הייתה פתוחה ומשחקים יחד שעות, מבלי שאף אחד לא מחפש אותך בסלולרי. בכסף "קטן" שנקרא בימים של אז "דמי כיס" היה ניתן לקנות כל אביזר פשוט שייתן מוחשיות למשחקי הדמיון שלנו (כגון: פנס כיס) או לראות סרט שתמיד התחיל בשאגת אריה . לא הלכנו לפסיכולוגים ולא לדיאטנים ולא היו שיעורי השמנה כמו היום על אף שלא הייתה מודעות לאכילה בריאה ותזונה נכונה , פשוט היינו עסוקים במשחקים בחוץ שמפעילים את הגוף ואת הראש בו-זמנית ולא הסתגרנו בחדרים הממוזגים כשמבטינו "תקועים" במסכים ורק האצבעות שלנו והפרקים העדינים זזים בטווחים מוגבלים וקטנים שגורמים לנו נזקים ארגונומיים מתמשכים . . .

המורים יכלו להעמיד אותנו בפינה מבלי "שיזכו" לביקור ונזיפה או תלונה והמשך טיפול של הורה רגזן שרוטן וטוען שעשו עוול לילדו על אף שישנו עוול בכפו ,או בזמנכם אף להצליף "קמעה" על קצות האצבעות, כחלק מהעברת מסר של יצאת "מהכוונון" ותגלה טיפת כבוד. המורה בהחלט היה דמות באותם זמנים .

גדלנו שמחים יותר חופשיים יותר ומעצם כך לקחנו אחריות ,יצרנו והפעלנו את הדמיון שלנו וכפועל יוצא את היצירתיות והתשוקה שבנו. אתגרנו את עצמנו ואת הסביבה . נגענו בחיים עצמם ולא בחיים וירטואליים . יצאו מקרבינו אנשי מדע ורוח , אנשי אמונה ומעשה, יזמים גדולים יוצרי ובוני תרבות איכותית ומתווה , חוקרים ופורצי דרך ברמה בינלאומית שאף זכו בהכרה ובפרסים בינלאומיים כמובילים בתחומם , ואתה אבינו היקר , זיכרונך לברכה , שאומנם לפרס עדיין לא הספקת לזכות , אך בהחלט זכית להכרה בדמות מאמריך שהתפרסמו בארץ ובעולם ובבמה בבמות העולם , והיית לנו דמות למופת ,גאווה והערצה שלנו יש את הגיבור הפרטי שלנו שמתווה דרך , מעז לקרוא תגר על תורה שלמה של אבי המדענים . . . ,מסמן מטרות ואתגרים, ואף זוכה להשיגם.

הייתה תקופה כזו . . . בה הכול היה יותר פשוט והרבה יותר יפה . זאת בהחלט אפשר להגיד בראייה לאחור . תקופה של פעם שלא תחזור , בדיוק כמו שאתה , אבא שלנו , כבר לצערנו הרב , כבר לא תחזור אלינו , אך "קולך" עדיין נשמע למרחקים(ומי ייתן וימשיך ונקבל פה ושם "איתותים" נעימים מצד כל מיני אנשים שהיו אתך במגע כזה או אחר במהלך השנים , ולפי דבריך , "שנתקלת בהם או הם נתקלו בך . . .) לפני ימים ספורים ,רגע לפני שעלינו לקברך , ואני מצטט:

"לאמיר שלום. במלאות שנתיים לפטירתו של חברי היקר רפי ז"ל שולח לך תמונה שלו איתי ועם זאב התמונה צולמה בשנת 2004 בקליפורניה. שלשתנו היינו אטרקציה (מבחינת כמות השיער וצורתו הייחודית)בבסיס הניסוי של חיל הים האמריקאי.

כשנכנסו לחדר האוכל כל העיניים הופנו אלינו. אם אמצא עוד תמונות אשלח לך. זוכר אותו כאדם נעים רגוע בעל ידע רב צנוע מקצוען ובעיקר חבר נפלא. יהי זכרו ברוך )אבי וידאס)

אין רגע בה אנו לא חושבים עליך , אין רגע בו אנו לא אומרים לעצמנו , איזה פספוס ענק שהלכת מאתנו בטרם עת , בגיל צעיר כל כך . . . שרק היית אמור ליהנות מפירות עשייתך כל השנים , לבלות אתנו ועם הנכדים-ילדינו , שלא שוכחים אותך ומתגעגעים לרגעים שלכם ביחד ולאהבתך ונתינתך ללא גבול עם הניצוץ בעיניים והכמהות וההתרגשות לקראת המפגש שלכם.

הם באמת היו בעיניך "ילדותך השלישית" . ועם כל מה שהיית אמור להשלים מכל הבחינות שאיתן רצית להתעסק-מחקרך הפורץ דרך שסותר את תורת היחסות מיסודה על כך שהזמן בעצם לא יחסי אלא מוחלט , לאגד ולתעד את כל ההיסטוריה המשפחתית שלנו כולל איתור בני משפחתך שנספו בשואה, וכמובן לבלות ולעשות חיים ביחד עם אימא ונכדיך ואתנו . ועם כל מה שהוכחת לנו לאורך השנים , שהכול אפשרי ובר השגה אם רוצים , חולמים ומגשימים בעיניי ילד שלא מכיר כל מגבלה ורוצה "לכבוש" ולהשיג את הכול מהכול .

אבא , אין יום שעובר ואתה לא חסר . איזה פספוס של כולנו , שאתה לא פה אתנו .

אך תמיד אתה בלבנו בנשמותינו .

מקווים שאתה מביט עלינו מלמעלה ומרוצה ממה שאתה רואה .

כמה שאנו מתגעגעים...כמה שאנו מתגעגעים אליך... בכל שלב ובכל מצב

אוהבים אותך כל כך , וזוכרים תמיד L

משפחתך

#רפימילוא #אמירמילוא #שנתיים